top of page

בינוניות היא המצויינות החדשה

קודם כל תרגיעי, פחות מוטיבציה.

זה המשפט הראשון שכל אישה שמגיעה אליי לסטודיו מכירה בעל פה.

כשאני בוחנת תהליכי למידה אני מסתכלת על תינוק. זו התקופה העמוסה והמורכבת ביותר מבחינת יצירת הקשרים במוח. מאפס למאה. תחשבו על זה רגע, מה זה ללמוד חיבור וחיסור לעומת להבין מה היא כמות ומה הם מספרים? תינוקות למדים את הדברים המורכבים ביותר בעולם. הם לומדים לזחול, לשבת ולעמוד, הם לומדים שיווי משקל וליפול נכון, הם לומדים תגובתיות ושפה, אינטונציה ואכילה.

את כל אלו הם עושים לבד. וזה אולי חלק נכבד מההצלחה.

שמעתם פעם על תינוק שהודיע שהוא מפסיק לזחול כי נמאס לו, זה קשה ומשעמם?? שהוא מוותר על ללכת ומעתה ועד עולם הוא על הרצפה?!

גם אני לא…

ושלא נטעה, מדובר במיומנות מורכבת וקשה שדורשת המון אימון, התמדה ניסוי ותהייה.

כזו הכרוכה בהמון תסכול, זמן ואפילו כאב פיזי של ממש.

אז מתי זה נעלם? מה קורה שם בדרך שהופך אותנו לחסרי אמונה בעצמינו, לוותרנים או לממש לא מתעניינים?





״תינוקות למדים את הדברים המורכבים ביותר בעולם. הם לומדים לזחול, לשבת ולעמוד, הם לומדים שיווי משקל וליפול נכון, הם לומדים תגובתיות ושפה, אינטונציה ואכילה.  את כל אלו הם עושים לבד. וזה אולי חלק נכבד מההצלחה. ״

כדי להבין את הפער הבלתי נתפס ניסיתי לאפיין למידה של תינוק ולהלן כמה מן העקרונות:

-שימושיות-

מדובר בלמידה של מהלכים פונקציונליים. זאת אומרת, השאיפה היא להצליח לעשות משהו למטרת השרדות. להתקדם, לקחת, לגעת וכו׳.


-מוטיבציה-

היא למעשה נגזרת של המסקנה הראשונה. התינוק רוצה להצליח כדי לקבל את מבוקשו. מורלית הוא ניזון מההבנה שהוא יקבל את מבוקשו בזכות הלמידה (וזה כאמור קריטי להשרדות).


-חזרתיות-

התנועה נעשית שוב ושוב מאות ואולי אלפי פעמים. היא נעשית בדרייב וברברס, מהר ולאט, גדול וקטן.

מתוך החזרתיות, מתפנה המחשבה לשים לב לפרטים קטנים וספציפים ולדייק אותם. כל תשומת הלב רק בדבר אחד, רפיטטיבי ופשוט, מה שמאפשר למערכת העצבים לשים לב בכל שלב לשינויים ובכך לזהות למידה.


-משחקיות-

זה האלמנט המשמעותי ביותר בלמידה- האין הכרח. עבור התינוק זה משחק. אין ציונים, אין חובה, אין מבוגר שאומר מה צריך לעשות ואיך נכון ולא נכון. המשחקיות מאפשרת חיפוש, שעשוע, מנוחה, בדיקה ויצירתיות.


״כשאני טוענת שבינוניות היא המצוינות החדשה אינני טוענת שמצוין זה רע, אלא שמוטיבציה גבוהה מדי, שמקורה בגורמים חיצוניים רק מחבלת בסיכוי להצטיין.״



רבותיי, אל נא תבלבלו,

אני רוצה את מנתח הלב שלי מצוין. את רואת החשבון מצויינת. גם את התופרת והפדיקוריסטית אני רוצה מצויינות.

אבל! הקונטקסט הוא תהליכי למידה.

מצויינות היא תוצאה. היא נגזרת של תשוקה עזה או/ו מיומנות גבוהה. היא יכולה להיות פונקציה של כישרון גדול או השקעה רבה.

כשאני טוענת שבינוניות היא המצוינות החדשה אינני טוענת שמצוין זה רע, אלא שמוטיבציה גבוהה מדי, שמקורה בגורמים חיצוניים רק מחבלת בסיכוי להצטיין. שהמרדף אחר המצויינות הוא זה שמסית את תשומת הלב מן ההתמקצעות.

כמו תינוק, נוכל ללמוד ולהצליח אם רק נשחרר מעט את המרדף אחר התוצר וניהיה בדרך.

כשאין זמן וחובה וציונים יש נחת.

ורק (!) כשנוח לנו, מערכת העצבים - שם נחרטים דפוסים, זמינה לשינוי ולהתפתחות. היא איננה עסוקה בלשרוד ופנויה ליצירת קשרים חדשים.

זה ההבדל העיקרי בין שינון שנשכח במהרה ללמידה שמשנה הרגלים.

מצוינים הם אלו שאהבו מאד את מה שהם עשו כשהם היו עסוקים במלאכת התרגול והלמידה. אהבה היא מנגנון מאד מתוחכם של השרדות. אנחנו אוהבים למשל אוכל וסקס כי זה קריטי להשרדות שלנו. אהבה היא מוטיבציה קריטית להצלחה כי היא מנוע פנימי וחזק מכל כוח אחר להתמדה ולמחקר.

אם נצליח לא לפגום באהבה הזו, ללוות את ילדינו בחקירה האינטואיטיבית של החיים, או לפחות להפריע כמה שפחות, נגלה שהם מצויינים ממש! הם מצויינים כי אף אחד לא ציפה שיהיו כאלו אלא כי הם עושים ממש טוב את מה שהם ממש אוהבים כי הם פשוט עשו אותו הרבה וממש התעניינו.

ואם פחות פילוסופיה ויותר פרקטיקה, בואו נתחיל בעצמינו.

מהיום, נסכים להיות בינוניים. נרשה לעצמינו לחקור, לשחק, לבדוק ולגלות מתוך סקרנות ומוטיבציה פנימית.

היא שם.

היא היתה שם אצל כולנו ורק צריך להזכר בה שוב.

コメント


bottom of page