top of page

הסכם עם אלוהים

כשילד נולד יש לו הסכם מובנה עם אלוהים. הכל נסלח.

מרחפת מעליו הילת הילדותיות ובשמה הוא רשאי לפלח, לשקר, לרמות, להתחצף, להתחרט, לוותר, לסרב, לבייש ולצחוק.

האמת? אנחנו מתגעגעים להגנה הזו.


״עם השנים אנחנו מזהים יותר ויותר מצויינים. בעידן הרשתות החברתיות, כולם פתאום צריכים ורוצים להצטיין, להיות הכי יפים, הכי חכמים הכי עשירים והכי טובים. האשליה הזו כל כך משכנעת שכבר אין יותר ילדים ברחובות, כולם ברשת.״

מתגעגעים לימים שאנחנו לא הדוגמה של, והזמן לא שווה כסף ולא יקרה כלום אם פשוט נשאר במיטה היום ונתפנק.

כשילד נולד הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, הוא מבין את כל אלו תוך כדי תנועה. הוא לומד זאת מחיקוי, מההערות שלנו, ההורים, ומהמציאות שפוגש, מה שנקרא- החיים.





מאז ומתמיד היו יוצאים מן הכלל, כאלו שהשלב הילדי שלהם עבר מהר ובגיל צעיר מאד כבר ניהיו לאנשים קטנים ומתורבתים, מאופקים ומצויינים.

עם השנים אנחנו מזהים יותר ויותר מצויינים.

בעידן הרשתות החברתיות, כולם פתאום צריכים ורוצים להצטיין, להיות הכי יפים, הכי חכמים הכי עשירים והכי טובים.

האשליה הזו כל כך משכנעת שכבר אין יותר ילדים ברחובות, כולם ברשת. ושם, כולם רוצים שהילדים שלהם יהיו מצויינים ושכולם יראו שהילדים שלהם מצויינים. בקיצור- ברשת הכל מצוין.

אמה מה מה, בחיים, אלו שמבחוץ לרשת, אנחנו לא בוחרים מה להציג, מוצג מה שפשוט יש.

ויש לנו ילדים, כפרה עליהם, מהזן הילדי והבריא עם ההגנה המובנת.

בחיים, אנחנו לא שולטים על הטנטרום הקרוב, הוויכוח הבא או אוצר המילים שלהם.

הדבר העצוב ביותר הוא שכל כך התמסכנו ששכחנו איך ילדים באמת אמורים להתנהג.

אנו מסתכלים עליהם ושופטים אותם כאילו והיו מבוגרים ובחרו בהיגיון מובנה ושקול את הצעדים שלהם. ולא כאילו הם יצורים תמימים, ראשונים וסקרנים שרוצים לבדוק, לחקור ולשחק.

באופן ביזארי, ילד חצוף מדאיג אותנו כי יגדל להיות עבריין,


״אין מצויינות ללא כישלון, ואין תוצאה ללא דרך. זו פיזיקה בסיסית.״



ילד שמסרב לסדר את החדר שלו יגדל להיות פרזיט ואם הוא לא מצליח להתאפק כי הוא ממש רוצה את הסוכריה הזו, אז כנראה שהוא עתיד לשדוד בנק מאותה הסיבה.

בקיצור- אפס חמלה ואפס הבנה בתהליכים חינוכיים.

רבותיי, אין מצויינות ללא כישלון, ואין תוצאה ללא דרך.

זו פיזיקה בסיסית.

כדי להבין נועם ורוך, חובה להפגע ולפגוע. כדי ללמוד גבולות צריך להרגיש שהיציאה מתוכם לא מטיבה.

השיפוטיות שלנו, ההורית, האישית וגם החברתית עושה עוול גדול לילדים של היום.

היא לא מאפשרת להם להיות, אלא לעסוק כל הזמן במה זה אומר עליהם או עלינו או על המבוגרים שיהיו.

זה עלול לגרום לנו לוותר עליהם מהר מדי ולקבל פטור מאמונה באנשים הטובים שהם יכולים להיות.

אנחנו מסרבים לראות בהם חצופים ומעדיפים להתפעל מהאסרטיביות וממטבעות הלשון, מתעקשים לא להעיר על הבלאגן כי זוכרים כמה הוא הרגיש לנו מסודר כשהיינו ילדים, ובוחרים לראות את הצורך בסוכריה הספציפית הזו כאן ועכשיו, כתשוקה עזה מלאת חיות ושמחה.

יותר מכל השיעורים שאולי היינו יכולים או צריכים ללמד אותם,

החשוב מכל, זו הידיעה שאנחנו מאמינים בהם ובמבוגרים טובי הלב, המוכשרים והנדיבים שיהיו.

בסופו של דבר, הכל עיניין של פרספקטיבה.

Comments


  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook
  • YouTube
  • TikTok
bottom of page