top of page

שעמום הוא אבי היצירתיות

הילדים שלי, האהובים שלי,

נולדו לעולם שאין בו חוסר.

אין חוסר במזון, אין חוסר ברכוש ואין חוסר במעש.

על פניו בא לי להרגיש שהתברכתי, זכיתי להביא ילדים ולחיות בתקופה של שפע אינסופי, הרי ההיסטוריה הלא רחוקה הכילה גם תקופות אחרות.

ובאופן מפתיע עולה בי דווקא אשמה, על כל אלו בדיוק.

יש למידה חוויתית אינטראקטיבית, חוג ג׳ודו ושרטוט במדפסות תלת מימד, יש חדר שלם שמוקדש למשחקים מכל סוג ורמה, יש טלויזיה חכמה, מחשב, אייפד, אייפון ואייפוד. יש תנועת נוער, יש מנוי חודשי להצגה, ואפילו יש זמן איכות בבאולינג או בקולנוע.




״אי אפשר למלא להם את הלו״ז באין ספור גירויים והבניות ולהתבאס שכשהוא אינו, הם אבודים. יצירתיות היא איכות נרכשת והיא מחייבת תרגול.״

כל הזמן יש.

יש מה לעשות, יש תוכנית ותוכן ואפס היתכנות לבלת״מים, יש הנחייה, יש מבוגר אחראי, יש נושא ונשוא ובעיקר אפס זמן לכלום.

החיים שלנו הרבה פחות עמוסים. מבחירה.

הבחירה היא ביצירתיות ולעניות דעתי מקורה דווקא בשעמום.

נכון, לעיתים שעמום בשילוב תחושת חוסר משמעות עלולים להוביל דווקא לתסכול ואבדון מהסוג השלילי, אך אני מתכוונת פשוט ללהתערב קצת פחות. לארגן ולתכנן קצת פחות. לגרות קצת פחות.

להשאיר בימים שלי ושלהם זמן כלום. ללא מסך, ללא תוכנית וללא מבוגר וחובת דיווח.

מעולם לא חשבתי לנטר את המיקום שלהם עם הטלפון כי אני רוצה שילכו גם הם עם חברים ויבנו מחנה בשדות רחוקים שאסור להכנס אליהם, כמו שאנחנו עשינו.

אם הם היו בבית הספר לא הייתי פותחת גם לא פעם אחת את תוכנת הדיווח פשוט כי גם להם מגיע בילוי בחוף הים במקום שיעור היסטוריה.

אי אפשר למלא להם את הלו״ז באין ספור גירויים והבניות ולהתבאס שכשהוא אינו, הם אבודים.

יצירתיות היא איכות נרכשת והיא מחייבת תרגול.

התרגול היעיל ביותר הוא מפגש עם השעמום. לתרגל יצירתיות בחוג יצירתי זה נחמד, אבל זה שוב יצירתיות מוגבלת ותחומה לשפה ולמקום מאד ספציפיים.





״גם אני חוטאת לעיתים בתסמונת הליצנית הכפייתית. מכינה פעילות על דינוזאורים, מסבירה להם כיצד לגזור ומלחינה שיר שרוצה שנציג בחג לסבתא.״

אני לא נבהלת משעמום, כשהם טוענים שמשעמם להם אני משתדלת להקשיב ולהביע אמפתיה אך נזהרת מלהציע פתרון. הרי המטרה היא לא להיות בעשייה לשם מילוי הזמן ביום, אלא לחפש ולמצוא מה לעשות בו, כוונתי היא שעצם המציאה היא שכלול היכולת. ליצור יש מאין.

גם אני חוטאת לעיתים בתסמונת הליצנית הכפייתית.

מכינה פעילות על דינוזאורים, מסבירה להם כיצד לגזור ומלחינה שיר שרוצה שנציג בחג לסבתא.

ופעם אחר פעם אני רואה איך זה מכבה אותם… לא זכור לי שאי פעם הצעתי רעיון מובנה ונדלקה בהם אש התשוקה. ההפך, מיד התעוררה התנגדות או לפחות פרצוף מבואס של פשרה מעייפת.

ואני שואלת את עצמי, למה כל כך חשוב לי שנעשה עכשיו יצירה על דינוזאורים?

״המחשבה שאם לא נחייב אותם הם לא יעשו, או אם לא נלמד אותם הם לא ידעו, היא יהירה ומקורה ביותר מדי שעות מערכת ומסגרת שבמהותן מרבעות מוח שבכלל נועד להיות ספירלה.״

ואז נפתחת אצלי בראש מגירת ״הדודה אידה״ וקול פנימי פוצח בנאום על איך הם ידעו מי הם הדינוזאורים, ובכלל איך ילמדו אם לא אלמד אותם? אולי בכלל אני מזניחה אותם? מגדלת פרזיטים חסרי השכלה?!

היא אמנם שם, המגירה, אך משתדלת לא לתת לה לנהל אותי ואת האמהות שלי.

כשאני מצליחה להניח ופשוט להאמין שהם יצורים חכמים וטובי לב מטבעם (וזה לא תמיד קל), המציאות פעם אחר פעם מוכיחה לי שזה פשוט קורה.

שהם מתעניינים לבד, פשוט כי זה מעניין.

שהם שואלים לבד, פשוט כי אני הסמכות כאן.

שהם בודקים לבד, פשוט כי הם רוצים להתפתח.

כך הם למדו לכתוב ולקרוא, כך הם למדו חיבור וכפל וכך הם גם למדו על דינוזאורים.

זה עובד וכך בנוי המוח האנושי.

המחשבה שאם לא נחייב אותם הם לא יעשו, או אם לא נלמד אותם הם לא ידעו,

היא יהירה ומקורה ביותר מדי שעות מערכת ומסגרת שבמהותן מרבעות מוח שבכלל נועד להיות ספירלה.

יש צורך בגמילה, ההתחלה לא תיהיה פשוטה.

לא לנו ולא להם, הרי גם אנחנו גדלנו באופן דומה ובעצמינו שבויים במסכת ההסחות.

נסו למשל להמנע ממגע בטלפון החל משעה 17:00 או לסגור בשישי ושבת את הטלויזיה.

נסו לגלות אמפתיה ולא להציע פתרון בפעם הבאה שיתלוננו על שעמום או פשוט בעצמכם להיות בעשייה מולם.


אין כמו מודלינג.

bottom of page